רגע החשיפה שלי // לרוץ לנצחון

לפני כחודש יצאתי לרוץ לראשונה בחיי. באמצע האימון שברובו הלכתי, כמעט והתעלפתי במקום. רק רציתי לחזור למיטה, להיכנס תחת שמיכת הפוך ולשכוח שזה קרה. אבל המשכתי לשאר המסלול במקום. אני מודה שריצה תמיד הייתה הספורט שידעתי שאני לא יכולה לעשות, ספורט שכנראה לא אהיה מסוגלת לעמוד בו ופתאום מבלי להבין, הפכה הריצה לסמל הקושי, לסמל החלומות שאני לא מעזה לחלום, לסמל כל אותם דברים שלא אגשים בחיי. אלא שסירבתי להמשיך לחשוב כך ולפני חודש יצאתי בכל המובנים לדרך חדשה. הפעם הריצה שוב הפכה לסמל, אך הפעם הייתה לסמל התקווה, ההגשמה, היכולת וההצלחה. במהלך החודש האחרון הסברתי לכל עובר אורח שאם רק אצליח לרוץ 10 ק"מ במרתון תל אביב, אין יעד שלא אוכל להשיג.  הבוקר הבנתי שכל מטרה או יעד שאניח לנגד עיניי, ברי הגשמה כל עוד אני אגשים אותם. הבוקר נחשפתי באמת ובתמים לדבר הקסום מכל- האמונה בעצמי.

יש לך מה לומר בנושא?

נשמח מאוד לקרוא!